התכנית ללימודי מגדר אוניברסיטת תל-אביב
הפקולטה למדעי הרוח
ע"ש לסטר וסאלי אנטין

נשים מדברות על הפלות:

ממחויבות קולקטיבית לבחירה אישית- הקונטקסט והטקסט

דיון על נרטיבים של הפלות ועל בחירות שעושות נשים בעניינים אלה.

מציגה: פרופ' דלילה אמיר

סיכום דיון מיום 2.3.11

 

חוקי "הפלות" קיימים כיום כמעט בכל מדינות העולם, קרי- המדינה רואה פרקטיקה זו של נשים " כענינה" . במדינות רבות זוהי עמדה הצהרתית בלבד, באחרות עמדה מאפשרת בהן המדינה מספקת גם שירותים רפואיים ( צרפת והולנד למשל) ועד מדינות בהן העמדה היא אוסרנית לחלוטין, כגון: בחלק ממדינות דרום- אמריקה. מספרן של המדינות בעלות חוק אוסרני הולך ומתמעט , עקב המאבק של תנועת הנשים המקומית בסיועה של תנועת הנשים העולמית ומוסדות האו"מ המטפלים בזכויות נשים. עמדות האו,מ בנושא זה נתקבל בכנס האו"מ לזכויות נשים שהתקיים בקהיר ב-1994. גם נציגות מישראל השתתפו בכנס זה והמרצה עצמה- ד"ר דלילה אמיר הייתה חברה בועדה הבין- לאומית שניסחה את המסמך לגבי זכויות הנשים לבריאות רביתית , להפלות בטוחות ולמין בטוח ושיוויוני.

המשכו של כנס יסוד זה היה באירופה, שבה מוסד מעקב אחר מימוש החלטות האו,מ בקהיר – שכותרתו הייתה- women and the state. ובהן ייצגה ד,ר אמיר את ישראל- וכתבה את הדו"ח על ישראל בהקשר של הפלות וזנות. דוח"ות אלו על מדינות אירופה פורסמו בצורת שני ספרים- האחד בנושא הפלות והשני בנושא הפוליטיקה של הזנות.

 

הטיעון שמעלה פרופ' דלילה אמיר הוא שקיים ניסיון מתמשך של הממסד הדתי/פוליטי להיות בשליטה על תהליך המיניות והרבייה באוכלוסייתן תוך שליטה מירבית על פרקטיקות של נשים בהקשרים אלו.. היום בכל המדינות בעולם יש חוקים העוסקים בסוגית ההפלות. לכל ממשלה יש עניין ואמירה בנושא הזה. אחד המאבקים המרכזיים של תנועת הנשים היה לצמצם או לייתר את תפקיד המדינה ולהשאיר זאת להכרעה של הנשים בלבד.

 

מחקרים מצביעים על כך שחוקים הנוגעים להפלות לא אחת עומדים על סדר היום עם שינוי משטר מחד וכלפי אוכלוסיות מהגרים מאידך. כדוגמאות מתקפות: סימון דה בובאר חלמה לשינוי החוק בצרפת והיום יש בצרפת חוק ליברלי שמאפשר הפלות בכיסוי ביטוח בריאות ממלכתי. צ'אוצ'סקו – מושלה הטוטליטרי של רומניה אסר על הפלות ואיפשר מכירת הילדים שנולדו לצורך אימוץ בכל העולם, וכן עם איחוד מזרח ומערב גרמניה אחד המתחים והמאבקים היה לגבי איזה מחוקי ההפלות השונים כל כך בכל אחית מהגרמניות יתקבל במדינה המאוחדת.

 

בתוך הקונטקסט הבינ"ל הזה בישראל עד שנת 1980עדיין התקיים החוק האוסרני מתקופת המנדט הבריטי. השיח על סוגיית ההפלות , התנסח בישראל בעיקר במושגים דמוגרפיים.. ורק באמצע שנות השישים עולה סוגיית המצוקה  וריבוי הריונות ולידות כסוגיה המחייבת התיעחסות פוליטית.

 

בשנת 1973 כאשר הוקמה לראשונה הועדה למעמד האישה בכנסת נושא ההפלות עלה לדיון פורמלי על סדר היום. חלק מהמנדט של הועדה היה להציע תיקונים לחוק ההפלות הקיים שיתאים למציאות החברתית פוליטית בישראל. למרות נטייתה של הוועדה להציעה הצעת חוק ליברלית ברוח החוקים הליברלים שאיפיינו חלק ממדינות אירופה, ההצעה הסופית השאירה את הכותרת האוסרנית כלשונה- הפלות אסורות בישראל וסייגה כותרת זו בחמישה סעיפים מתירים, אך מאידך קבעה שההליך ההרשאה או הדחיה של הבקשה יתבצע על ידי וועדה ממונה, שעל כל אישה המבקשת להפסיק את הריונה להופיע בפניה ולהסביר את מניעיה. הסעיפים מתירים היו: גיל האישה- בין 19-40 2. באם ההריון הוא מחוץ לנישואין 3. במידה וההריון מהווה סכנה בריאותית לאישה; 4. התפתחות העובר אינה תקינה; 5. סעיף המצוקה- כל מצב מצוקתי שהאישה תציין כבעיתי במיוחד, כגון: מצוקה כלכלית, ריבוי הריונות וילדים, מחלות במשפחה ועוד.

 

הועדה הזאת הציעה הצעת חוק לחוק שתקף עד היום. היא לא ביטלה את הכותרת שהפלות הן אסורות, ולכן האישה חייבת להופיע בפני ועדה הממונה מטעם המדינה וקובעת בכל מקרה ומקרה. הרכבה הוא שני עובדים ועובדת סוציאלית. אחת מחברות הועדה חייבת להיות אישה. עם זאת הוספו סייגים למצבים שבהם ניתן לחרוג מהאיסור.

 

חמישה סעיפים המהווים חריג לאיסור להפסיק הריון:

1. אישה מתחת לגיל 19 או מעל לגיל 40.
2. לנשואות: הריון לא מבן זוגן החוקי.
3. אם ההריון מאיים על בריאות האישה.
4. התפתחות לא תקינה של העובר.
5. סעיף סוציאלי

 

בפועל ידעו שחלק גדול מהבקשות להפסקת הריון קשור למצב מצוקה, ולמרות זאת, סעיף זה בוטל בתמיכה גורפת שנה לאחר שחוקק בשל איום של המפלגות הדתיות לפרק את הקואליציה.

 

מאפיינים עיקריים בשיח ההפלות - דיון

השתקה

נושא ההפלות הוא נושא אישי-פוליטי-חברתי, אך בישראל הוא נושא מושתק. קיימים שני פנים של השתקה – אחד מבחינה ממסדית שם קולן של הנשים מושתק. השני - בין נשים ובמיוחד בין אם לבת.

 

מבחינה ממסדית – נושאי מיניות וילודה הם הנושאים המרכזיים שמטרידים את הממסד. בנושאים נשיים הקשורים לשוויון זכויות ולעבודה יש הסכמות, להבדיל, רואים שכשענייני נשים מגיעים לגוף ולגבולותיו הדבר כרוך תמיד בדילמות ובמאבקים מייסרים. גם הטרדה מינית ואלימות במשפחה היו השתקות אבל יצאו החוצה. 

 

הפלות קשורות במיניותן של נשים, במחויבות משפחתית ולאומית ללדת ילדים. מיניות וילודה הם נושאים המערערים, או לפחות מאיימים לערער על שלמות המשפחה. חשיבותו של מוסד המשפחה המסורתי משתקפת גם בנרטיבים מהעבר.  חשיבות מוסד המשפחה מבוטאת גם כיום, ולא רק ע"י קבוצות שמרניות. לאחרונה ח"כ שמואלוב, המייצגת חילונים דווקא, טענה גם היא לטובת חינוך על ערכי משפחה, ונגד תמיכה במשפחות חד הוריות.

 

בין נשים - יש דילמה של אמהות לגבי מה לספר לבנות. במקומות שבהן הפלות אסורות ונחשבות התנהגות בלתי אחראית נעשו מחקרים ונמצא שאמהות לא מספרות לבנותיהן על הפלות שעשו. האמא יכולה לשלם מחיר בעצמה (גם לגבי הפלות, גם לגבי לידה). נשים מספרות אחת לרעותה, אבל אלו חוויות שלהן בינן לבין עצמן. הן לא מתמודדות עם הנושא מחוץ להוויה הנשית.

 

היום ישנה נטייה של בנות לחלוק עם אמהותיהן את הדילמות והחוויה של ההפלה. במחקרים שנעשו בעת האחרונה בישראל נמצא שיתוף פעולה של אמהות שתומכות ועוזרות לבנות שלהן, תוך שיח אודות זכות הבחירה. ההנחה שאפשר לחלוק עם האם נושא שכזה מהווה מהפך להנחות ששלטו בעבר, אז הפלה היתה דבר שמסתירים אותו גם מהאם ושמתביישים בו.

 

בין החוק למציאות

ניתן לראות פער גדול בין תהליכים חברתיים והתקדמותם לבין עמדות הממסד. הממסד תמיד פרו ילודה, לדוג' בכנסת מעצימים את מספר העוברים שלכאורה מופלים בכל שנה. אולם למרות השמרנות הממסדית וחוסר הנכונות לשנות את החוק ניתן לראות שהתהליכים החברתיים משפיעים על הנעשה. המציאות אינה תואמת את החוק מלפני שנים. למרות החוק האוסרני רוב הנשים בסוף מקבלות אישור ואחוז הפניות לועדה שנענות עומד על כ 99%.

 

ביטול הסעיף היחידי שאפשר מרחב של מצוקה אישית משקף תמונה מטרידה. בביטול סעיף המצוקה נמחק הקול האישי ונשארו רק קטגוריות "מוחלטות" רפואיות ואחרות. ביטולו של "סעיף המצוקה" לא הביא לשינוי במספר ההפלות או במספר הועדות. בפועל האישורים ניתנים בחסות סעיפים אחרים כדי להביא לתוצאה הרצויה. כך למשל, היתה עליה בהפלות על בסיס יחסים מחוץ לנישואין בשל ביטול סעיף המצוקה. "סעיף המצוקה" אפשר מקום למו"מ בהעדר קביעה ברורה לשאלות מהי מצוקה ומתי הילד הוא יותר מדי.

 

רבות מהעובדות הסוציאליות בתוך הוועדה שרואיינו במחקר רואות עצמן כמייצגות את האישה. דליה בר-אל פרסמה סיפורים אישיים של נשים מהוועדות בהן ישבה ,בספר "לא ההריון הזה", במטרה לחזק את ההבנה שנשים באות ממצוקות מורכבות, שלא תמיד מתאימות להגדרות המוחלטות שבחוק. גם משתתפת בקבוצה סיפרה על מקרה של אישה שנאנסה, אבל בגלל שלא דיווחה למשטרה, אלא רק לחדר מיון אליו הלכה, האישור ניתן בגדר "טובה" המנוגדת להוראות החוק.

 

המחיר

למרות שבפועל ניתן לקבל אישור מהוועדה, מציאות של העדר זכות הבחירה תובעת מחיר כבד על נשים שעוברות חוויות קשות ומשלמות מחיר כבד על מנת שהמדינה תאשר להן הפלה. נשים שבוחרות לשקר כדי לקבל אישור חוקי להפסיק את הריונן לוקחות על עצמן סטיגמה נוספת, נוסף לסטיגמה שכבר חוו מעצם ההליכה לוועדה, בדומה למחיר שדיווח על אונס גורם לנשים לא אחת לשלם בכך שהוא מעביר את האשמה על האישה. הן צריכות להגדיר את עצמן כמוגבלות, סוטות, שקרניות, לא נאמנות או פסיכוטיות. למשל נשים יכולות לגשת לפסיכיאטר שיגיד שהעדר אישור עלול להוביל לנטיות אובדניות והיא יכולה להתאבד.

 

כשהתחילה העלייה מברה"מ, אמרו על העולות שהן "עושות הפלות". כלומר, הן יהודיות אינטליגנטיות "משלנו" אבל "לא כמונו" כי הן לא יולדות את הילדים, ובנוסף, "פרימיטיביות" כי אינן משתמשות באמצעי מניעה. היה דיסוננס ברור בין השתייכותן הדתית להשתייכותן התרבותית. גם ארגוני נשים בזמן העלייה מברה"מ שתפו פעולה עם הממסד ועזרו לקבע את הדימוי של הנשים העולות: "משכילות ופרחות". משתתפות הקבוצה הסכימו כי הפניה לוועדה להפסקת הריון אינה מעידה בהכרח על כניסה לא אחראית להריון. עולה השאלה מהי אישה "אחראית", "מחויבת" או "נבונה", כפי שהיא נדרשת להיות ע"י הועדה. בחיי אדם יכולים לקרות הרבה דברים במהלך תשעה חודשים. אישה יכולה להיכנס להריון מרצון ולשנות את דעתה במהלכו.

 

בשל המחירים יותר נשים בוחרות להפסיק את ההריון באופן לא חוקי מבלי לעבור דרך הועדה ועוקפות את החוק. אולי לחלקן אין בעיה ללכת לרופא פרטי שיעשה זאת אבל אופציה זו קרוב לוודאי יקרה מדי דווקא עבור נשים שרוצות להפסיק את ההריון בשל מצוקה. ההשלכות של העדר מוצא לבעיות מצוקה כלכלית הם ילדים נוספים שייוולדו למציאות מצוקתית.

 

היבט הרופאים

גורם תמיכה - ברוב הארצות בהן היה מאבק על הפלות, למשל בהולנד, נושאי הדגל ביחד עם הנשים היו הרופאים. הרופאים הם פרופסיה בעלת כוח. הם ידעו מהו המחיר שנשים משלמות, וגם העדיפו לבצע הפלות במסגרת החוק ולא מחוץ לחוק. אך בישראל לא היו גורמי תמיכה שיקדמו את נושא ההפלות. הרופאים היו כל השנים נגד הפלות, שותפים של הממסד. הם הגדירו נשים כ "קלות דעת וחסרות אחריות" ותמכו בטיעון הדמוגרפי (ואכן נתונים על הפלות נמצאים בלשכה לסטטיסטיקה תחת ערך "דמוגרפיה" ולא כמו בשאר העולם תחת הערך "בריאות נשים").

 

אחריות הרופאים כלפי הנשים - כיום רופא שמבצע הפלה למרות האיסורים חשוף לתביעה פלילית. למרות זאת רופאים משתפים פעולה עם נשים וזו חלק מההכנסה שלהם. בפועל מוגשים כתבי אישום נגד רופאים המבצעים הפלות שלא כחוק רק במקרים שבהם נגרם נזק לנשים בעקבות הפעולה, להבדיל מנזקים שנגרמו כשההליך אושר ע"י הועדה.

 

אחריות הרופאים כלפי הילודים - ישנן תביעות כנגד רופאים כאשר רופאים לא הפנו לוועדה ונולד עובר עם מומים. בכל החוקים בעולם מתייחסים לגיל העובר בנוגע להפלות. מעל 10-11 שבועות העובר נחשב כבר חיות. ישנם מקומות הרואים בעובר בר חיות אישיות משפטית, אבל בישראל אין התייחסות לגיל העובר. החוק מתייחס רק לפגמים בעובר: חומרת המום וסבירות לביטויו מהווה שיקול עבור הוועדה. רוב המומים ניתנים לאיתור רק בשלבים מאוחרים של ההריון. למרות זאת, משרד הבריאות טוען שאין רשימה המבארת מהו מום קשה ומהו מום קל בנוגע להפלות, למרות שרשימה כזו קיימת באשר לתביעות "הולדה בעוולה".

 

כמה ימים לאחר שנערך דיון זה פורסם על ניסיון של ח"כ ניצן הורוביץ להציע הצעת חוק: הפסקת הריון לכל דורשת ללא ועדה[1]. אפשרות זאת עלתה בדיוני הקבוצה. מחד יש בה כדי לחזק את זכות הבחירה. מאידך, לאור השיעור הגבוה של אישורי הפסקת הריון (99%) החשש משינוי בחוק הוא חשש שברמה הפרגמאטית החוק יערים יותר בלמים על נשים המעוניינות להפסיק את ההריון. דילמה זו ודאי תלווה אותנו עוד זמן מה.

 

רשמה: שרון בסן